<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההוצאה</h1>
<h2>דף יז.</h2>
בפרק האשה שנתארמלה ת"ר מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים, פי' מעבירים אם פגעו זה בזה בדרך, והוא הדין להקדים, כלומר שאם אין בעיר כדי לזה וכדי לזה מקדימין ומכניסין את הכלה לחופה ואח"כ קוברין את המת. ותניא אידך באבל (פרק י"א) המת והכלה שהיו מתקלסין ובאין זה כנגד זה מעבירין את המת מלפני הכלה, מפני שאמרו כבוד החיים קודם לכבוד המתים, המלך והכלה מעבירים את הכלה מלפני המלך, אגריפס המלך עבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים אמרו לו ומה ראית אמר להם אני נוטל כתרי בכל יום וזו תטול כתרה שעה אחת. ואי קשיא לך ההיא דתניא התם באבל (פי"ב) כך היו חבורות שבירושלים עושין, אלו בבית האבל ואלו בבית המשתה, בית האבל ובית המשתה בית האבל קודם, שבוע הבן ולקוט עצמות שבוע הבן קודם. חסידים הראשונים היו מקדימין בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה, ומה ת"ל והחי יתן אל לבו מכאן היה רבי מאיר אומר כל מי שהוא מהלך אחר המטה אחריו של זה (נ"א כל מי שהוא מהלך אחר המטה צריך לומר אחר זה אני מהלך) אלמא בית האבל קודם, ההיא לאו בשעת הכנסת כלה לחופה אלא כל שבעה, דהבראת האבל קודם לאכילת בית המשתה אע"פ שבזה ושבזה מצוה לשמח החתן והכלה ולברך להן שש, אלא שזה של אבל קודמת. ובתוספתא דמגילה [פ"ג ה"ח] קתני אמר ר' אלעזר בר' צדוק כך היו חבורות שבירושלים נוהגין אלו לבית האבל ואלו לבית המשתה, אלו לסעודת אירוסין ואלו לסעודת נשואין, אלו לשבוע הבן ואלו ללקוט עצמות, שבוע הבן ולקוט עצמות שבוע הבן קודם ללקוט עצמות, בית המשתה ובית האבל בית המשתה קודם לבית האבל. ר' ישמעאל היה מקדים בית האבל לכלן שנאמר טוב ללכת אל בית אבל כו'. וזו הברייתא ששנויה באבל משנת ר' ישמעאל היא, והוא הוא החסידים הראשונים שהיו עושין כן.
ובמכילתא אחריתי דאבל תניא יתומה לשאת ויתומה ליארס יתומה לשאת קודם, שבוע הבת ושבוע הבן שבוע הבן קודם, המת והמילה המילה קודמת שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים, המת והכלה הכלה קודמת, המלך והכלה המלך קודם שהכל חייבין בכבודו של מלך, בית האבל ובית המשתה בית המשתה קודם, ואם יש לו פרנסה בית האבל קודם. אבל וחתן אבל קודם מפני שהחתן אוכל ומאכיל את האחרים והאבל אינו אוכל עד שיאכילוהו אחרים שנאמר טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ש"מ מהך מתניתא בהדיא דהכנסת כלה לחופה קודמת להוצאתו של מת, אלא שלאחר שכנס תנחומי האבל קודם לשמחת החתן כל שבעה, והבראת האבל קודם למשתה החתן. אע"פ כן אם אין פרנסה לא לזה ולא לזה מקדימין בין המשתה שכבוד החיים קודם.
ובשאלתות דרב אחאי [פרשת בראשית] ברם את צריך למילף הוצאת המת והכנסת כלה איזה מהן קודם, הוצאת המת עדיף דהא גבי טומאה דוחה את ל"ת שבתורה, דאמרי רבנן לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה אלמא מת מצוה דוחה את ל"ת שבתורה, או דילמא הכנסת כלה עדיף משום לא תהו בראה לשבת יצרה. ת"ש דתניא מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל אלמא הכנסת כלה עדיפא וכן הילכתא. ע"כ לגאון. אלא מיהו במת מצוה לא נהירא, דאשכחן מת מצוה קודם לתלמוד תורה ולעבודה ולמקרא מגילה ודוחה טומאה דכהן ונזיר ופסח ומילה ולא מצינו דבר קודם לו בכל התורה כולה. הלכך מת מצוה קודם להכנסת כלה משא"כ במת אחר כמו שבארנו. והרמב"ם ז"ל כתב מי שהיו לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק עם המת וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל, ואין הדבר אלא כמו שכתבנו.
ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת והכנסת כלה לחופה, אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, במה דברים אמורים בשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין. וכמה כל צרכו אמר ר' שמואל בר איניא משמי' דרב תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי ואמרי לה תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר כגון דחייצי גברי מאבולא לסיכרא, פירוש מפתח העיר לקבר. רב ששת אמר ואיתימא ר' יוחנן כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני כלומר משמש ת"ח בתלמוד לית לי' שעורא. לבעל הלכות ז"ל, לא קרי, אי איכא דמעסק ביה לא מבטלינן, והוא הדין לאשה ותינוק. ורב נטרונאי אמר כי ליכא עשרה מבטלינן, וטעמא דמסתבר הוא דהא איכא קדיש ושורה וברכת אבלים ומעמד ומושב דבעו עשרה.
ואיכא מאן דקא מוקים להך שמעתא כולה במת מצוה דוקא, וקא גמיר לה מדאמרינן בפ' מגלה נקראת (ג' ב') פשיטא לי מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה לחופה ואיכא דמפרשי לה הכי מותר לבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה לחופה. והיינו דקתני אמרו עליו על ר"י בר אלעאי שהי' מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אלמא שאר רבנן לא מבטלי, דרשות קתני, לפום הכי קאמר רבא פשיטא לי דמת מצוה דהחמירה בו תורה יותר משאר מתים עדיף מת"ת דהא אפילו שאר מתים שקולין כנגד ת"ת.
ובירושלמי בפרק אחרון דכלאים [פ"ט ה"א] תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בבית המדרש, ר' יוסא הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא, מאן דנפיק ליה לא אמר ליה כלום מאן דיתיב ליה לא אמר ליה כלום. ר' אמי הוי יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים א"ל ר' אמי שלח מאנך והב לי'. עד כאן גירסא ירושלמית. ונראה להם מכאן דהא דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת, מותר לבטל קאמר.
ואין דעתנו מסכמת לפי' הזה ולסברא הזאת, אלא מבטלין ת"ת להוצאת המת חובה קתני, לומר דהוצאת המת קודמת. ודאמרינן התם מת מצוה עדיף ה"ק פשיטא לי דמת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף, דהא אפילו לשאר מתים מבטלין ת"ת וכל שכן למת מצוה. עבודה ומת מצוה מת מצוה עדיף מולאחותו, אלא מת מצוה ומקרא מגילה איזה מהן עדיף. ומשום דקבעי עלה מת מצוה ומקרא מגילה קאמר הכי, דכולא מלתא בעיא ופשטה משום הך בעיא נקיט לה. [בנ"א בכת"י ליתא מכאן עד וכבר כתבנו למעלה, ובמקומו כתוב בזה"ל: והא דתני בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבית המדרש בשיש עמו כל צרכו היא, ואע"פ כן כיון שהמת עובר לפניהם אם רצו ללוותו אין מונעין אותן, אבל אין עמו כל צרכו חייבין לבטל ת"ת להוצאתו, וכבר כתבנו כו']. וההיא דתני בירושלמי אין מדקדקין במת ובכלאים בבהמ"ד, לומר שאם היה לבוש כלאים והוא בביהמ"ד אין מדקדקין עליו להפשיטו שת"ת דוחה לאו זה, וכן אם היה כהן יושב בבהמ"ד, וטומאה מן המת מאהלת עליו אין מצריכין אותו לזה לצאת, דמותר להטמא משום דברי תורה, ומייתי תרין עובדי דכלאים ומת, דר' יוסא הוה מתני לתלמידיו והיה שם בשכונה שלו מת שאהל שלו נכנס לשם, ומי שיצא מתלמידיו הכהנים לא אמר לו כלום ומי שישב ודחה טומאה בשביל תלמוד תורה לא אמר לו כלום.
וכן הענין הזה שנו בירושלמי בפרק מי שמתו [ברכות פ"ג ה"א], דגרסינן התם מהו שיטמא כהן לתלמוד תורה, ר' יוסא הוה יתיב מתני והוה תמן מיתא מאן דקם לי' לא אמר לי' כלום ומאן דיתיב לא אמר לי' כלום. ר' נחומי בריה דר' חייא בר בא לא הוה עבר תחות כפתא דקסרין ור' אמי הוה עבר, פי' שהיה שם טומאה ור' אמי הי' עובר שהיתה דרך בהמ"ד עוברת שם ולא היה רוצה להקיף דקסבר כהן מטמא לת"ת. ר' חזקיה ור' יוסי הכהן ור' יעקב בר אחא הוו מטיילין בפלטיותא דקסרין הגיעו לכפה ופירש ר' יוסי הכהן, הגיעו למקום טהרה וחזר אצלן. אמר לון במה הויתון עסקין אמר לי' ר' חזקיה לר' יעקב בר אחא לא תימא לי' כלום, אין משום דבאש ליה דפירש שמטמא כהן לתלמוד תורה לא ידעין, ואין משום דהוה גייסן לא ידעין. וזהו ענין הירושלמי בבירור. ומיהו בגמרא דילן לא משמע שתדחה טומאה משום ת"ת אלא טומאת חו"ל ובית הפרס, אבל טומאה דאורייתא לא. מ"מ נאמר במת שאם אין עמו כל צרכו חייבין לבטל ת"ת להוצאתו. וכבר כתבנו למעלה (בענין הפטירה) זו ששנויה באבל בבנו של ר"ע עד כאן היינו חייבין בת"ת מכאן ואילך אני ואתם חייבים בכבודו של מת. והרב ר' יצחק בן גיאת ז"ל כתב ת"ת ומת מצוה מת מצוה עדיף מדתני מבטלין ת"ת וכו' ש"מ למת מצוה מבטלין ואפי' עם הארץ, (והם הכי) [וה"ה] נמי למאן דקרי ותני אבל מת בעלמא דלא קרי ותני לא מבטלינן, שוין דבריו לדברינו בדיניהם, אבל מה שפירשנו הוא הנכון.
ירושלמי בפסחים בפרק אלו עוברין [פ"ג ה"ז] נמנו בעליית בית ארוס בלוד התלמוד קודם למעשה, ר' אבהו שלח לר' חנינא בריה למודי בטבריה, שלחון אמרין ליה גמיל חסד הוא, שלח ואמר ליה המבלי אין קברים בקסרין שלחתיך לטבריה וכבר נמנו בעליית בית ארוס בלוד התלמוד קודם למעשה. רבנן דקסרין אמרין הדא דתימא כשיש שם מי שיעשה מעשה אבל אין שם מי שיעשה מעשה המעשה קודם לתלמוד, דלמא ר' חייא ור' יוסא ור' אמי חבשון מייתי קומי ר' אליעזר, אמר לון אן הויתון, אמרין ליה גמלינן חסד, ולא הוו תמן חורנן, אמרין ליה מגירי הוה. פי' גמלינן חסד שלוו את המת. ואמר להם ר' אלעזר ולא היו שם אחרים ולמה בטלתם מתלמוד תורה, והשיבו שכן שלנו הי' ונהגנו עמו דרך ארך לגמול לו חסד, ושמעינן מינה שאין מבטלין ת"ת למת כשיש בעיר מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה ת"ת שלו קודם, ודוקא להוצאת המת אבל לשאר צרכי קבורתו אין מבטלין, אלא כיון דאיכא יורשין דמחייבי בקבורתו אי נמי חבוראתא דמיפלגא בהו מיתא אין מבטלין, דהא אפילו במלאכות דרשות מותרים כדאמרינן לעיל.
<h2>דף מח.</h2>
בפ' נערה שנתפתתה אמר רב חסדא האומר אל תקברוהו מנכסיו מוציאין מן היורשין וקוברין אותו בעל כרחו לא כל הימנו שיעביר את בניו ויפיל עצמו על הצבור.
